רואים עמוק, רואים שקוף. - פרק 9

"עצמו את עיניכם..... נישמו עמוק והרשו לעצמכם להרגיש. להתחבר לצ'אקרה השישית, הלוא היא העין השלישית. תנו לעצמכם גישה לתודעה הקולקטיבית האינסופית. אותה אמת פנימית, התנתקו מפיטפוטי המיינד המיותרים והרשו לאותה אמת אבסולוטית לצוף.." אם הייתי מקבל שקל על כל פעם ששמעתי ביטויים כאלו וקיבלתי אלרגיה, הייתי... טוב, בדיוק במקום שבו אני עכשיו (כי גם כך כל הכסף הולך על שכ"ד)

סרקזם הוא בהחלט בריא, כאשר הוא בא במידה, אך רצף אירועי החיים הוכיח לי פעם אחר פעם שלא משנה כמה אסלוד מדיבור גבוה וסופרלטיבים רוחניים, האמת היא, שהכל נכון.

מצחיק. מגיל 6,7 אנחנו מנצלים כל רגע בשביל לגדול. להתבגר. עוטפים עצמנו בשריון ציניות דוקרני, ונמנעים מלאפשר לכל תוכן שאפילו מזכיר את ניחוחות המקור ממנו באנו, לחלחל פנימה. אנו מתנתקים מאותו מקור שידענו וזכרנו כל כך טוב, אך שכנענו את עצמנו שכאשר ילד מדמיין, סימן שהוא רואה דברים שאינם קיימים. שהכל בראשו. האמנם? התודעה האנושית מוגבלת, וחייבת בשלב מסויים בהתפתחותה לרסן את ערימות האינפורמציה האינסופיות על מנת שלא יסתם ראשנו הקטנטן, בכדי שנוכל לתפקד ביעילות במטלות היומיום. אך נסו לקחת ילד בגיל 5, 6 ולשאול אותו את השאלה: "מה היית כשהיית גדול?" והכינו עצמכם לשמוע תשובות מאוד מעניינות... מעולמות אחרים. וזה רק הגיוני, הם הרי רק כעת הגיעו מאותם העולמות! רכים וטריים, כמו לחמניות חמות!

בתור ילדים אנו יודעים את השם שלנו בלבד. דמותנו אינה קיימת עדיין אלא נמצאת בשלבי בנייה ואנו רחוקים מלתת לה עוד יחס. הדמות היא הזהות. הזהות, או רובה לפחות, הוא הצורה שאנחנו חושבים שאחרים רואים אותנו בעולם הזה.

אותם זאטוטים עוד לא הספיקו להתרגל לכל קונספציות העולם החומרי שמבוגרי העולם האפרוריים והעייפים נטעו בהם. עדיין לא התעורר בהם היצר המיני, אותו יצר שמקרקע אותם לעולם החומרי ההישרדותי, עוד לא התעורר בהם הפחד כחלק ממנגנון ההגנה שנועד לשמור עליהם, והם מעבירים את רוב זמנם בלחיות בין מימדים, עם עין שלישית פתוחה לרווחה, משייטים להם במרחב בגוף הקטנטן שקיבלו רק לא מזמן, מקבלים ושולחים מסרים, ונמצאים דרך קבע במקום המואר והמאושר, שמחים, בהודיה מתמדת שבכלל ניתנה להם ההזדמנות לחוות את החיים האלו. אך זהו מצב זמני, ולבני האדם יש זיכרון קצר.

מיד, חולפות להם השנים והם גדלים ומתפתחים לעולם תחרותי ללא מעצור. "תשאף", "תרצה", "תשיג", "תכבוש". רק מילה אחת נשכחת מהם – תחיה. העולם החומרי הוא ממד אחד. ממד יחיד שאנו חשופים לו כתוצאה מחמשת החושים שלנו, שרק אותם אנו מכירים מיום היוולדינו, וכובלים אותנו לאותו עולם מוחשי הסוגר אותנו בחשיבה צרה ומוגבלת. במשך חיים שלמים אנו חווים דיסוננס מתמשך כאשר מצד אחד אנו חיים במציאות פיזית אשר מבקשת וודאות ויציבות, ומצד שני העולם הפנימי שלנו מבקש בדיוק ההפך. הגוף הפיזי מבקש התכווצות לשם הגנה, אך העולם הפנימי מבקש התרחבות לשם הגשמה.

אז כן. יש חמישה חושים, אך יש גם חוש נוסף שאנו משום מה, לא נותנים לו את הכבוד הראוי לו. החוש השישי- הדמיון. החוש הזה, שהיה כל כך זמין ונגיש לנו בילדותנו, התנוון. מסיבות רבות. אך ככל שאנו מתבגרים, עולה שוב הצורך להביט חזרה פנימה ולהעמיק, כמו גם הבשלות שמגיעה, והיכולת להתמודד עם התכנים שנגלה. אותה התבוננות יכולה להתקיים אך ורק בעין הבלתי מזוינת. העין היחידה שמסוגלת לראות פנימה, והיא העין השלישית. לקח לי זמן להבין שאותה עין שלישית שכולם מדברים עליה, אכן רואה. אך לא במובן שאנו רגילים לחשוב בו. כאשר אומרים על אדם שהוא "רואה דברים", הטרמינולוגיה "רואה" מטעה אותנו לחשוב שהראיה היא ויזואלית, בעזרת העיניים. ולכן, כשרובנו ננסה "לראות חזיונות", "לשמוע קולות", מתוך הרגל ננסה לראות/לשמוע חזק בעיניים/אוזניים הפיזיות... אחרי הכל, אלו החושים היחידים שאנו מכירים. "אני עוצם את עיניי, על מנת שאוכל לראות"

– פול גוגן -

הראיה בעין השלישית היא שונה לחלוטין, מהסיבה הפשוטה, שמה שאנו רואים בעיני רוחינו, אינו זהה בשום צורה לראיה החושית שלנו. איננו צריכים להתאמץ בכדי להשתמש בה. ההפך הוא הנכון. השימוש בעין השלישית הוא אינטואיטיבי, ומקורו ביכולת להרגיש.. לדמיין. לכן רק ברגע שנתנתק מצורת החשיבה שהעין השלישית פועלת באותה צורה כמו העיניים הפיזיות, ברגע שנשחרר כל מאמץ, ניפתח, נתרחב, ונהיה נכונים לקבל כל מה שיצוף לפני השטח מהמעמקים – רק אז נראה דרכה. זו גם כנראה אחת הסיבות שאותה עין שלישית נפתחת בשעות הלילה בעוד גופנו ישן, ועינינו עצומות, ושערי הנפש נפתחים. רק אז היא נפקחת, נותנת לנו דרור, חופש מהגוף הפיזי ולוקחת אותנו בריחוף לעולם החלומות. עולם בו הכל אפשרי, בו לחושים הפיזיים אין יותר מקום. היכולת לשהות בגוף הפיזי, ובאותה העת להיות נוכח במימדים הגבוהים ביותר היא אמנות. אנו, כולנו מסוגלים לה, בכל רגע נתון. אין צורך לחכות לשנת הלילה, אפשר להתחיל לרחף כבר מעכשיו. מהרגע.