"סוס טרויאני ושמו פחד" או "המוות – יחסינו לאן?" - פרק 7

המוות. סופם של החיים כמו שאנחנו מכירים אותם. אחת הפעמים הראשונות שהבנתי כמה אנשים מתייחסים שונה לנושא, היתה דווקא בערב די סימפטי בשיחה עם חבר, בעוד אנו לוגמים קפה רותח, ובולסים חבילת שוקולד "טים טם" שהוקפא מבעוד מועד, במיוחד לאירוע. "אני מפחד מהמוות" אמר סרג'. הסתכלתי עליו במבט תוהה. חצי הביסקוויט היה טבול במשקה החם, בעוד חציו השני היה בין שיניי. הכנסתי אותו פנימה במהירות לפני שייפול, בעוד הטעם המשובח התפזר במרחבי הפה וגרם לעונג שוקולדי צרוף. לאחר רגע קצר של רטט, (שיכול להראות מטריד במקצת לצופים מן הצד, אך זר לא יבין) סימנתי לו עם הגבות להמשיך. "לא יודע.." הוא אמר. "מפחידה אותי המחשבה שאחרי זה אין כלום..קשה לי עם העובדה שלא יהיה יותר סרגיי" "מוזר.." הרהרתי. תמיד תפסתי את המחשבה על המוות כדבר משחרר, ולא כדבר מפחיד. הרי זה לא שלא יהיה כלום... יהיה, פשוט משהו אחר.

מגיל קטן מאוד זה היה לי ברור, ועסקתי בראשי ללא הפסקה בתרחיש הרחוק אך כל כך קרוב הזה. איך שהחיים האלו כהרגלם, יעברו כהרף עין, וכבר מחר אקום בבוקר בגיל 80 כאשר כל החיים כבר מאחורי. בעודי עמוס בזכרונות וצלקות לאחר שקרעתי את התחת בעבודה במשך 60 שנה, היתה לי אהבה ראשונה, ושניה. התחתנתי, חוויתי אובדנים והתגברתי עליהם. עשיתי משפחה, ולילדיי יש כבר זאטוטים משל עצמם, ולי רק נשאר לשחק איתם, להסתכל בגאווה על כל מה שהשגתי ובניתי במו ידיי, וכעת הדבר היחיד שנשאר הוא להמתין בסבלנות עד לרגע שבו אחתים כרטיס, ואחזיר את הסחורה. תמיד דגרה בי הידיעה המרגיעה שמה שלא ילך הפעם, ילך פעם הבאה. זו הרי אינה הפעם הראשונה שלי כאן, ובטח שלא האחרונה. ההרגשה הזו לא היתה מבוססת על כלום. נישט. נאדה, שום דבר. אז מהיכן באה? קטונתי מלדעת. אך ההרגשה הזו, היתה קיימת בי מאז ומעולם, בטוחה ועמוקה.

ועדיין. פחד היה קיים שם, בין הסדקים. לקחו לי 26 שנים טובות להבין שאמנם המוות מעולם לא הרתיע אותי, אך בדיוק כמו שיש אנשים שפוחדים מהמוות, ישנם כאלו שפוחדים מהחיים...אני הייתי אחד מהם. וולט דיסני נהג לאמר ""דאגה היא בזבוז מוחלט של דמיון".. ואכן, מסתבר שהדמיון שלנו מאוד מפותח כשזה מגיע לתרחישים שליליים ולכיצד דברים יכולים להשתבש.

הפחד הזה שגיליתי היה עמוק כל כך, ולא בכדי. הוא יודע להתחבא טוב הממזר.

ערמומי. יושב לו שם בחדר הבקרה, בכוך הקטן שלו בשקט שנים על גבי שנים, שולט בנו כמו בובות, ולא נותן לנו לעשות דבר ללא אישורו. וברגע שאנו רק מעיזים לנסות ולפתור אותו בעזרת היגיון, הוא מצידו מתגונן. יורה צרורות של שאלות, ספקות ותהיות...מערפל לנו את הראיה יותר ויותר, גורם לנו לאבד התמצאות ולהטיל ספק באמת שלנו. "אולי עדיף שלא...יחשבו שאתה טיפש" הוא מברבר, ומיד עובר לרצף השאלות הבלתי נגמר "מה אם?"....מה אם?.... "מה יש לך לחפש בחוץ? תוותר על ההרפתקאות המיותרות.. בוא והישאר באיזור החמים והנוח הזה. רע כאן, זה נכון. אך יותר טוב חרא שכבר ידוע, מכזה שאינך עדיין מכיר"

משום מה, טבועה בנו ההנחה השגויה והעקומה, שככל שנתעסק באותם תרחישים נוראיים שיכולים לקרות, כך נהיה מוכנים יותר אם וכשהן יתממשו. כאילו שהחרדה הזאת שאנו חווים כרגע, תוריד ממפלס החרדה שיקרה בסופו של דבר, במידה ואותו תרחיש יקרה. אפילו את הדאגה אנו מחלקים לתשלומים, במקום לשלם אותה בבת אחת ולגמור עם זה. וכך, אנו "נהנים" ממנה בכל יום, בכל רגע. החדשות הטובות הן שזה מנגנון השרדות שמסתבר, טבוע בנו אבולציונית. אנחנו מתוכנתים לחשוב על הגרוע ביותר. מה חסר לנו, מה אין לנו...לנסות ולהתכונן במיטב יכולתנו למשבר הקרוב האפשרי, זהו דפוס החשיבה הטבעי שלנו. מכאן בא גם הקושי העצום במסוגלות שלנו לראות את החיובי, או להיות רגועים, גם כשהכל משתבש. זה פשוט נוגד כל היגיון בריא! והחדשות הרעות....טוב, הן בדיוק אותן החדשות. זה טבוע בנו, ולכן כל כך קשה לשנות אותו.. אך בהחלט אפשרי.

לכן המחשבות שלנו משוטטות להן בכל מקום חוץ מלהיות נוכחות ברגע הזה.. ההווה. כאשר הן לוקחות כל דבר שמתרחש ומשוות אותו למה שהיה או יהיה. אך העבר היה ואינו עוד.. והעתיד עדיין לא קרה. וכך יוצא שמהרגע היחיד שבו יש לנו שליטה, מהרגע היחיד שבו אנו באמת יכולים להשפיע ולשנות- אנחנו מתעלמים. מתעסקים בתפל, ומשקיעים אנרגיה יקרה כל כך בדברים שעדיין לא קיימים, או שעברו מזמן ואינם רלוונטים לנו יותר.

הבנתי על הפחד דבר או שניים. הבנתי שלעולם לא נהיה באמת מוכנים לשום דבר, עד אשר אותו תרחיש, אותה סיטואציה מחורבנת תדפוק על דלתנו כשבידיה סלסלה מקושטת חרא, ותגיד "הפתעה! קצת הקדמתי, זה בסדר מצדכם נכון?" או "מקווה שלא היו לכם תוכניות אחרות. מה אוכלים הערב?" למדתי שהאינסטינקטים שלנו מדהימים. הם מגנים עלינו, אך הם גם בעוכרינו, ולכן לעיתים צריך ללכת נגדם. להיפתח במקום להתכווץ. לנשום לכאב, לקבל אותו ובברכה, ולהבין שהוא חלק מהתהליך. לרוץ לקראת אותו פחד קדמוני ועתיק שמשליט בנו טרור לא מודע במשך שנים, ולרקוד איתו. להכיר אותו. לקחת בו חלק אקטיבי, וכך, רק כך נפסיק להיות הקורבן שלו, והוא יהפוך לעוד חבר שקופץ לפעמים לביקור קצר.. והולך. אז מה יקרה אם נצא מהאזור הנוחות הסטטי הזה, אותו אזור שנותן לנו את אשליית היציבות ומקנה תחושת בטחון זמנית.. וניתן הזדמנות אמיתית למשהו חדש להיוולד ולהתפתח? אם נפסיק להטיל בעצמנו ספקות, ולפחד ממה שיקרה כשנסתכל על עצמנו במראה בלי חשבון? מה יקרה אם במקום להאחז ולהתעקש שהמציאות אינה צריכה להשתנות, נבין שאם נרצה בכך או לא, היא משתנה, ואינה מחכה לאף אחד מאיתנו. ואולי בעצם, הדרך היחידה להפסיק לסבול היא להפוך להיות דינאמים. כמו החיים עצמם?