תפילה - חלק 3

הייתי בן 13, כשהלכתי ל"ג'אנק". חנות קטנה וצדדית במרכז הכרמל שבחיפה, כדי להקשיב לדיסק של להקה עליה שמעתי. "מטאליקה" קראו לה.

התלמידים הבוגרים שבשכבת ט' היו כותבים אותה בטושים על כל פריט לבוש, תיק, וחפץ שנתקלו בו.

הם היו מפחידים. לבשו שחור, אייליינרים מתחת לעיניים, והיו הולכים דרך קבע מאחורי בית הספר כדי להקריב חתלתולים לשטן

(בדיעבד, הם סתם הלכו לעשן..אבל מה אני יודע. הייתי בכיתה ז')

ברגע ששמתי האת האוזניות, לא יכולתי להוריד אותם. הצתמררתי בכל הגוף. מעולם לא ידעתי שאפשר להרגיש כך ממוזיקה. התופים המטורפים, הגיטרות המחשמלות, הכעס העצום שהיה טעון שם, כל החוזק הזה פשוט חדר לי לעצמות, לנשמה. אחז ולא עזב. רק לחש לי "אני כאן כדי להישאר".

הרגשתי שהחלק החסר בפאזל שבלב שלי הושלם.

כשאני מנגן, אני חי. כשאני מנגן אני מת,

אני בכל מקום, ובשום מקום.

הזמן קופא. הוא לא קיים.

למרות, ואולי דווקא בגלל כל זה, בצורה אירונית כל פעם שהייתי עומד לפני הופעה, הגוף לא עמד בהתרגשות התחיל לשדר את אותותיו, וכך זה היה מתחיל שוב ושוב.

תוך שעה, לפעמים אפילו פחות, הייתי מרגיש את כל המפרקים מתחילים להתקשות, הגוף היה מתחיל לצווח. כמו שמותחים גומיות הכי הרבה שרק אפשר, ממש בשניה לפני שהן נקרעות, כך הייתי גם אני.

לעולם אי אפשר היה לדעת כמה יכאב הפעם ולאן אותו כאב יתפשט, כל מה שנותר הוא לקוות.

מאותם הרגעים שהכאבים היו מופיעים, הספירה לאחור התחילה גם היא.. וכל מה שאני הייתי צריך לעשות- הוא להחזיק מעמד עד הרגע המיוחל שבו אזכה לנגן... משחות..מסג'ים..נשימות....השתמשתי בכל מה שאפשר על מנת להרוויח זמן.

אך לבסוף הייתי מגיע אל הרגע הזה, גם אם חבוש, פצוע וחבול - תמיד הגעתי אליו. אחרי הופעה, שאל אותי מישהו "כולך פצוע, למה אתה מופיע ככה? זה שווה את זה?"

חייכתי. מה יכולתי להגיד?

איך אפשר לתאר במילים תפילה כזו? חוויה כל כך אלוהית ועמוקה ששמה כל כאב פיזי בכיס הקטן?

איך אפשר בכלל להסביר, שזה הרגע היחיד שבו אני לא מרגיש יותר כלום, הרגע שבו אני יוצא מהגוף הכואב והחורק, וחוזר, גם אם רק לכמה רגעים, למקום השליו והשקט הזה שם למעלה?

או כיצד זה מרגיש להתפוצץ מאושר טהור? לרטוט מהתרגשות בכל הקשה ונגיעה בתוף?

לעשות אהבה עם כל העולם?

אי אפשר.

מאז, ניסיתי להבין את המנגנון. אני עדיין מנסה.

כיצד הדבר שאנחנו הכי אוהבים, הוא זה שגורם לנו הכי הרבה סבל?

ואולי זה דרכו של העולם? והדברים הכי נשגבים,

טומנים בתוכם את הפחדים הכי גדולים שלנו.