פרק 6 I הצום: חלק אחרון

זה יהיה יום מעונן. לא בדיוק חורפי, אלא כזה שבו השמש תבצבץ מבעד עננים שמנמנים ותשקיף על המאורע. הרוח תנשוב ותזיז אט אט את ענפי העצים תוך שהיא גורמת להם להתנועע במן ריקוד פרידה שכזה. כולם יתכנסו לכבודי במיטב מחלצותיהם, ובין ביס במאפי השוקולד שיהיו על השולחן ללגימה מהמשקה המוגז, ניחוחות של נוסטלגיה יעלו, תוך כדי שכולם יתבדחו ויתלוצצו על הדברים הטיפשיים שעשיתי בעבר. כאלו שבסיטואציה הנוכחית, ובפרספקטיבה של זמן, נראים לפתע כל כך קלילים וחמודים.

20 ימי צום הם לא פיסת עוגה.. אפילו לא פירור, והנה הגיח לו משבר הריפוי השני, שמדי לילה גרם לי לתכנן לפרטי פרטים את ההלוויה שלי עצמי, ולהעריך כל כך את הפעולה הכי בסיסית. הפעולה שאנו עושים יום יום אפילו מבלי להרגיש, עד שהיא נעלמת בין ים המטלות שממלא את חיינו, וכמו כל הדברים הטובים בחיים – שמים אליה לב רק בהעדרה.

בוקר אחד נעים, בין מונסון אחד לשני, החלטתי לסדר את הארון שבחדר. הלחות שהיתה בבקתות שבקוסטה ריקה יצרה עובש בכל פינה, וגרמה לי צורך קצת לסדר את הניירות והחפצים במזוודה שלי, שהיתה אטומה ויתומה בשלושת השבועות האחרונים.

בעודי מפשפש במסמכים השונים, אני לוקח נשימה עמוקה...ולא מצליח. "מעולם לא סבלתי מאסטמה" חשבתי. מאותו רגע, הנשימות שניסיתי לקחת רק התקצרו, בעוד כל קנה הנשימה נותר מכווץ, כאילו לא מוכן בשום פנים להכניס יותר מכמות סמלית של אוויר פנימה.. אוויר, שהרגיש פתאום כל כך סמיך וזר.. כאילו מקומו מעולם לא היה בגוף.

טסתי מיד החוצה מהחדר. כל דקה שעברה, יכולתי פחות ופחות להכניס אוויר לריאות. הגוף התחיל להיחלש, וסחרחורות התחילו להופיע תוך כדי שאני מתרסק על הרצפה ונאבק על כל חלקיק חמצן שאוכל להכניס פנימה. את ששת הימים הבאים העברתי בתרגילי מתיחות/יוגה שונים ומשונים על מנת לנסות ולהכניס קצת אוויר לריאות. מכיוון שגם לפהק לא הצלחתי, שינה נורמאלית בלילה היתה קשה גם היא..אך למזלי, הגיע היום ה-28, שגאל אותי. היום בו התחיל ה-refeeding ובו קיבלתי את כוס מי הקוקוס הראשונה שלי מזה חודש ללא מזון.

היום ה-28

מכיון שהגוף לא רגיל לעכל, תהליך היציאה מהצום חייב להיות עדין והדרגתי.

בעודי יושב נרגש על השולחן בחדר האוכל, הגישו לי כוס קטנה של מי קוקוס. בתחילה לא יכולתי שלא להסתיר את תחושת האכזבה מגודל הכוס, אך לאחר השלוק הראשון שגמעתי, האכזבה נעלמה כלא היתה, והוחלפה באושר עילאי, אופוריה מתוקה, פיצוץ של סוכר הרגיש כאילו פרץ לתוך הגוף, תוך שהוא מזין כל תא ותא, עולה למוח ופוקח את עיניי בעוצמה. גופי הרגיש כמו מדבר שומם ללא חיים, כשכל נקיקיו מתמלאים במי הגשם הראשון, בעודם מחלחלים בסדקים ומזינים את האדמה היבשה, ומניעים תהליכים חדשים. מיום ליום הנשימה התחילה להסתדר, התחלתי להיזכר ולהרגיש מהו רעב שוב. את הפרטים ה"צבעוניים" של היציאות, שהזכירו לפעמים את ערוץ "הופ" מהגהנום – אני אחסוך לטובת קוראים עם קיבה חלשה. אבל מה שהיה מדהים לראות ולהרגיש, זה שבעקבותיהם חלו תמיד הטבות. פצעים התחילו להגליד, מפרקים התחילו לנוע בחופשיות ועוד תופעות מדהימות שקרו בזו אחר זו..כמו קסם.

אז האם זה היה שווה את כל זה?

זו שאלה שאני נשאל כל הזמן. התשובה מורכבת, ואותה אדע כנראה רק עוד כמה שנים. בפרספקטיבה של זמן, במבט לאחור, כשאבין באמת מה משמעות אותו התהליך שעברתי, ועדיין עובר. בצום הזה, נוכחתי להבין אלו חוויות הזויות הגוף מסוגל לייצר. הבנתי את כל הסיפורים ההזויים על נביאים כמו משה רבנו ואחרים, שבחרו ללכת לצום באיזו מערה נידחת, וגילו את אלוהים.

ראיתי כמה הגוף שלנו הוא מכונה מתוחכמת, המוכנה להלחם , ולעיתים אף "לפגוע" בעצמה על מנת לשרוד. נוכחתי להבין כמה הגוף רוצה לחיות. חוויתי על בשרי את היכולת שלו לתקן את עצמו. והכי חשוב – הבנתי שבניגוד לכל מה שחשבתי תמיד בעבר, הוא לא יוותר עליי כל כך מהר.

אז אני עדיין בתהליך. נוסע בטלטלות בקרון רכבת ההרים שעולה ויורדת, כשמפעם לפעם חולפות בי המחשבות שכל מה שרציתי זה בכלל לרדת ולקנות צמר גפן מתוק.. או לפחות להחליף למתקן ספלי התה המסתובבים, ו"לעזאזל.. כמה שאני שונא לונה פארקים." אבל באמת שאני מאמין שאפשר. אני בקרון, נשאר.