תיקון - פרק 4
- Asaf Elazary
- Jul 29, 2017
- 2 min read
"MECHANO" קראו למשחק ההרכבה שאבי קנה לי בגיל 5. הקופסא הכילה חלקי מתכת, וברגים, אותם בסופו של דבר היה צריך להרכיב וליצור מכונות שונות.
זו היתה הגשמת חלום, לפחות בשבילו.
לא הרבה זמן עבר, מאז שהיה יושב על הרצפה ומבריג את החלקים (בזמן שאני הייתי יושב שעתיים מול גוגו תוך כדי שאני מנסה להזיז אותו בכוח המחשבה, או עושה פסלי זבובים מטיפקס) ועד שהבין שלא מעניין את הבן שלו לשחק בהברגות של חלקי מתכת צבעוניים.
צעדתי בצעדים קטנטנים ונכנסתי נרגש למערכת החינוך. כבר ביום הראשון אני זוכר את הצעקות של ענת המחנכת שהעיפה אותי מהכיתה כי כיוונתי עליה עיפרון.
אני זוכר שעות של בכי ותסכול כשאבי היה יושב איתי ומנסה להסביר לי חשבון.
בטון רגוע ושקט הוא היה מסביר לי בסבלנות... אבל אני לא הייתי מקשיב למילה. הייתי מתרכז בשינויים הקלים ביותר בצורה ובטון שבו הוא מדבר, מתוסכל מהמספרים המקוללים האלו שרצו לי בראש כמו נמלים, מתוסכל מכל האנרגיות שהוא משקיע לשווא בשביל להסביר לי - ללא הצלחה, מתוסכל אפילו מזה שהתסכול שלי גרם לו להיות מתוסכל...וכך זה המשיך, כמו כדור שלג.
טקסטים מתבלבלים מול העיניים וקושי להקשיב בשיעורים אפיינו גם את החטיבה והתיכון. מבחנים בע"פ, הסתובבויות במסדרונות של בית הספר וחיטוטים במקררים של המזכירות,
סתם כדי למצוא איזה דנונה או עוגת יומולדת של אחת המורות, הצצה לכיתות המקבילות ותיפוף על הספסל שהכי אהבתי (כחול וברזלי, עם סאונד יפיפה).
ואז....זה נגמר.
יצאתי לחופשי. עם טעם של "לא עוד" ממערכת החינוך.
לא עברו כמה שנים, וחזרתי לבית הספר. הפעם במסגרת בן שירות כאשר עבדתי עם נוער בסיכון בבית ספר בתוך בסיס צבאי במרכז הארץ.
מהר מאוד הבינו, שאמנם אני לא יכול לתגבר את התלמידים ולהכין אותם לבגרות הקרובה בלשון, אבל ללמד אותם תיפוף דווקא כן.
מאותו רגע, הייתי יושב עם המערכת בסדנה הקטנה והצפופה לחשמלאות, תוך כדי שבאים אליי תלמידים, כאלו שהיו מבריזים דרך קבע, אבל עשו מאמץ להגיע לבית הספר במיוחד בכדי שאלמד אותם.
הרגע שבו תלמיד שלימדתי, אמר לי "תודה, הצלת לי את החיים", היה הרגע שבו נפל לי האסימון.
בסוף הלימודים בבצלאל, כשכולם הלכו לעבוד במשרדי פרסום או "בתחום" , אני נרשמתי ללימודי תעודת הוראה, שמיד אחריהם התחלתי ללמד מוזיקה ועיצוב בבית ספר לחינוך מיוחד שבמודיעין.
בזמן הזה שעבדתי שם, לא עסקתי בטיפוגרפיה או בפלטות צבעים, גם לא עסקתי בלמכור מוצר או חוויית משתמש. פעם ראשונה בחיי הרגשתי שאני שותף לעיצוב אמיתי, של חיים של אנשים. כאלו שבדיוק כמוני התייאשו ממערכת החינוך. כאלו שבדיוק כמוני חיכו למורה הנורמאלי/ת האחד הזה שידע להסביר להם סוף סוף בצורה פשוטה, כזו שיבינו. תלמידים שלימדו אותי לא פחות ממה שאני לימדתי אותם. בזמן הזה ראיתי ילדים פורחים, קסמים קורים וניתנה לי ההזדמנות הנדירה להרגיש חלק ממשהו גדול. לעבוד עם צוות של שליחים, בני אדם עם לב עצום (כל אחד ואחת) שאיכשהו מצאו את דרכם למבנה אחד והקדישו את עצמם לדברים החשובים באמת, ולעבוד בבית ספר שהיה עבורי כמו משפחה שניה.
בכל תלמידה ותלמיד, ראיתי בבואה שלי. כל פעם שבו ראיתי את הניצוץ, אותו ניצוץ של הבנה שאני ייחלתי לו תמיד כשהייתי קטן, מופיע בעיניהם, הרגשתי עוד פצע ישן בתוכי שמתרפא. כל פעם שראיתי תלמיד מחייך ואומר לי "אה! אז למה לא הסבירו לי את זה ככה פשוט עד עכשיו?" הרגשתי עוד תיקון בתוכי קורה.
הרגשתי שאני מציל חיים של אנשים,
שהצילו אותי לא פחות.
בתמונה: מורה ותלמידים/ תלמיד ומורים.
Comments