הצום-חלק ג' I פרק 6

בעודי שוכב על המזרן, אני מחכה לרגע המיוחל.. אותו הרגע שבו המוח מכבה את עצמו, מפליג לעולמות אחרים ונותן לגוף לנוח. עוברת שעה..ועוד אחת.. סיבובים של 360 מעלות על המזרן, קולות צרצרים בחוץ. "זה יגיע, רק צריך לנשום ולהרגע".

עוברות עוד שעתיים.. "מה הולך כאן?" חשבתי לעצמי. הגוף היה מפוצץ אדרנלין. לא ישנתי כבר כמעט יומיים. איך הראש כל כך עירני בעוד שהגוף מותש? אני "חייב לישון..רק קצת לעצום את העיניים". מנסה לנשום..להרגע.. עוברות עוד שעתיים..אם לא ארדם בזמן הקרוב עומד מולי עוד יום שלם של עירנות. "אתה חייב לישון" אני גוער בעצמי, תוך כדי שאני מגניב מבט הצידה על שותפי לחדר. כל כך שליו.. "גם אני יכול! ממש בקרוב, אני מרגיש את זה מגיע".. החדר נהיה פחות ופחות חשוך. הראייה התחילה להתחדד תוך כדי שאני מתחיל לזהות שוב רהיטים וחפצים בחדר. הציפורים בחוץ התחילו לצייץ.. בוקר.

"שיט".

__________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

שינה. דבר שאנחנו לוקחים כל כך כמובן מאליו. מה בדיוק קורה שם? וכיצד היא כל כך זמינה לאנשים אחדים, וכה חמקמקה לאחרים? בעיות שינה ליוו אותי מאז ומתמיד...פשוט לא פיצחתי את המנגנון. האם לא צריך לחשוב על כלום? האם צריך לחשוב על הכל? איך מכבים את הפטפטת והברברת האינסופית שבראש? אחת הבעיות הכי קשות שהיו לי, היא שעל מנת להגיע לאותה השינה המיוחלת, משמע וויתור על השליטה, ומסירה שלה למישהו/משהו אחר. פשוט לעזוב הכל, ולסמוך על הגוף שהוא כבר ינווט את עצמו. אולי זו גם הסיבה מדוע מאז שהייתי ילד, היה לי כל כך קשה למצוא את מתג הכיבוי. תמיד היתה קיימת ההרגשה הזו של הפקרת הגוף לגורמים חיצוניים שעלולים לפגוע בו, לשפוט אותו. כל הסביבה הקרובה אליי הכירה את נהלי השינה שלי. חדר אטום, חושך מוחלט, אטמי אוזניים וללא הגבלת זמן, שכן כזו, רק מלחיצה עוד יותר וגורמת לחשוב על כמה חשוב להירדם כמה שיותר מהר, הרי הזמן הולך ואוזל.. וכמובן העיקרון הכי חשוב- שינה היא רק בלילה. יותר מדי דברים קורים מסביבנו ביום יום - חבל לפספס אותם.

__________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

היום ה-14 של הצום חלף לו באיטיות, חלומות בהקיץ התערבבו להם עם המציאות, תוך כדי שאני מנסה לתפקד עם מעט האנרגיות שנשארו ולשרוד את היום עד הלילה. מפעם לפעם, צפו ועלו הסיפורים שסיפר לי בזמנו אבי (רוקח במקצועו ) על אנשים שמתו כאשר השינה נמנעה מהם, או שלכל הפחות נגרמו להם נזקים בלתי הפיכים. אותם סיפורים התחילו לחלחל ולהתעורר, ולא בדיוק הוסיפו לי מרגוע בזמן שאני ממתין לקרב הבא שמחכה לי בלילה הקרוב.

ואכן הוא הגיע. שעת כיבוי האורות הגיעה ואני נכנס למיטה.. סחוט ותשוש מכמעט שלושה ימים ללא שינה. עוברת שעה.. ועוד שעתיים... ואני קופץ מהמיטה. "לא יכול להיות מצב שאני שלושה ימים רצופים לא עוצם עין!" למה זה כל כך קשה?! תכבה כבר לעזאזל!" כולם ישנים ואני רץ אחוז אמוק ברחבי המרכז, כשהשקט הנוראי הזה מסביבי, נשמע כמו הדבר הכי רועש ששמעתי מזה הרבה זמן. רצתי חזרה לחדר הרחצה שבבקתה. -"אתה יודע... אתה יכול להיות פשוט מישהו אחר" הם אמרו לי.

אני מסתכל במראה, ומשפשף את עיניי. שתי צלליות מטושטשות בדמותי, בוהות בי.

"מה שהיינו עד עכשיו, היה ואינו עוד." הם חייכו.

"מ..מ...............ה? אני משתגע או מה? אני חייב להתייעץ עם מישהו או לקחת כדורי שינה לפני שאאבד את זה סופית" חשבתי, תוך כדי שאני רץ במהירות לחדר השינה של ל', מנחה הצומות של המרכז תוך כדי שמבול מטורף יורד ומרטיב כל ס"מ יבש פנוי בבגדיי. האור נדלק.

"אתה עדיין לא מצליח להרדם??" שאל מתוך החלון "לא, לא ממש." עניתי.. תוך כדי שאני משתדל לשדר עסקים כרגיל, ומנסה לא להתנדנד מהעייפות המצטברת, וממיטב מי הגשמים של קוסטה ריקה שכעת היו לי בגרביים.

"זה נכון שאפשר למות מחוסר שינה?" שאלתי "תקשיב.." הוא אמר "תן לגוף שלך קצת קרדיט, הוא לא טיפש. המוח שלך ירדם הרבה לפני שהוא יתן לגוף שלך למות. פשוט תכנע, ותן לו לעשות את שלו"

חזרתי לחדר תוך כדי שאני נשכב על המזרן.

"יקרה מה שיקרה" חשבתי. לקחתי כמה נשימות עמוקות.. בעודי שרוע על המזרן, עוברות עוד שעתיים והחוויה הסוריאליסטית מתחילה להתרחש. אני מרגיש כל איבר בגופי נכבה.. כפות הרגליים תחילה, כשאליהם מצטרפות כפות הידיים. "פשוט להכנע" מינטרתי לעצמי תוך כדי שאני לוקח נשימות עמוקות. זו היתה ההרדמות הכי איטית שחוויתי בחיים. הרגשתי כאילו אני נלחם בדרקון בעל 7 ראשים, כאשר כל ראש תוקע את מלתעותיו, ולוקח ביס מחלק אחר בגופי. בעודי בהכרה מלאה, רק הראש היה עירני לחלוטין וצפה במתרחש, תוך כדי שאני חוזה בכל גופי משתתק ונכנס למצב שינה. איזו סיטואציה הזויה... המוח התחיל להיות כבד יותר ויותר, התעורר, ונהיה כבד שוב...ושוב התעורר - "תכנע" - חזרתי תוך כדי שאני לוקח עוד נשימה עמוקה ואיטית.. ושוב כבדות נופלת...ושוב..וש.. . . .. . .

שמש מסנוורת אותי מהחלון, תוך כדי שאני פוקח את עייני ורואה שהשותף לחדר כבר הלך. ישנתי. הלילה הזה סימן את סופו של משבר הריפוי הראשון.