על מטפלים ומטופלים - פרק 5

"אכזבת אותי מאוד" זרקה לכיווני מנחת הסדנה, והלכה.

ישבתי בשתיקה. שטף הדם שנגרם לי במיתרי הקול, ישב כמו סלע בגרוני, ובמקום תשובה, כל מה שיצא היה ציוץ חלוש.

מרחוק ראיתי אדם מוכר מתקרב אליי, זה היה האסיסטנט שעזר לה בסדנה

"הלכת באמצע הא?" שאל

הנהנתי לחיוב, תוך כדי שהמשפט הקודם שהמנחה זרקה לעברי המשיך להדהד בראשי.

"בסדר אחי, מה שמתאים לך" אמר. "תגיד.... אתה פה עם רכב? מגיע אולי לתל אביב?"

"מדיטציית אום (לפי תיאור הסדנה בכתב) היא תהליך חברתי ואישי של 14 שלבים שמעודדים אותנו לחוות עצמנו במצבים רגשיים שונים. אהבה, עצב, שמחה, פחד מיניות וכו'..

תוך כדי הדרך אנו למדים על עצמינו, על דפוסי ההתנהגות שרכשנו במהלך חיינו, על מערכות ההגנה שאנו משתמשים בהם בכדי לא להרגיש את הכאב הראשוני שבבסיסו קיימת החוויה של האהבה הבלתי מותנת"

כחלק מ15,364 הטיפולים האלטרנטיביים והדברים שניסיתי, היה נראה מעניין לנסות את המדיטציה הזאת, לכן הלכתי אל סדנה שכללה אותה, וארכה 3 ימים.

אני יודע, לפחות על עצמי, שכשאני מגיע לחוויה קבוצתית טיפולית/רוחנית/חווייתית, כבר אז העבודה הפנימית מתחילה. לדעת לשחרר את עצמנו ולקחת חלק בפעילות גם כשנראה לנו שמערבבים אותנו- זה קשה. בעיקר לאנשים שאלרגים לבולשיט, ומרגישים כאשר הוא מגיע ממקום לא אמיתי וכנה.

כשאנשים/מדריכים (אעיז ואגיד שרובם) מדברים מילים גבוהות, מדברים על כך שהם "רואים את הבודהה שבעיניינו", מדברים על "חמלה, מודעות ואהבה ללא תנאי" אך לא מסוגלים ליישם עקרונות נשגבים שכאלו על עצמם (על אחת כמה וכמה כשהם מטפלים) זה יוצר אצלי חומה בצורה וגבוהה, ואני נאטם לחלוטין, פן קמצוץ החארטה הרוחנית הכי קטן, יחמוק וימצא דרך להיכנס פנימה.

ועדיין,

ראש פתוח הוא המינימום בשביל להיות מסוגל ללמוד דבר או שניים. לזנוח את מסכת הציניות והסרקזם ופשוט לאפשר לעצמנו להיות לרגע, חלק מהעדר.. וכך עשיתי.

התחלנו את המדיטציה. חבורה של אנשים, שכל אחד הגיע מצויד עם ארגז מלא צלקות ופחדים משלו, ורמת הפתיחות שכל אחד מסוגל לה, היא שונה.

מבחינת ה"מטפלים" זה לא שינה כלום...כולם זכו לאותו יחס.

"אתה עייף? קום ותמשיך לקפוץ". "אתה הולך הצידה? כנראה שאתה מתנשא ובורח. תחזור חזרה פנימה". היחס למשתתפים היה כאילו כולם מסוגלים לאותו דבר, ונראה שלפי הגישה של המנחה, טיפול נחשב מוצלח כאשר דוחפים את המטופל עד לסף היכולת שלו.

"הגענו לשלב הכעס" הם אמרו. "זה השלב שבו אתם מוציאים את כל הרעל שלכם החוצה. תשנאו, תכעסו, בלי חסמים, בלי פילטרים"

לא ידעתי על מה לכעוס. מעולם לא הרגשתי צורך בכך... כעס תמיד הרגיש לי כמו רגש אימפולסיבי חסר טעם שלא מוביל לשומקום, ובטח שלא לפתור את הבעיה שגרמה לרגש הזה להתעורר מלכתחילה. ובכל זאת, נתתי הזדמנות. אולי בכל זאת אמצא קצת רעל שם בפנים.

צווחנו. צרחנו. דחקו בנו "עוד!" "יותר בעוצמה!" "חזק יותר! ואז..... -טק-!

דממה.

הקול שלי נעלם.. למשך כל שאר הסדנה.

איבוד היכולת לדבר, כשלעצמו הוא חוויה שמלמדת המון. כן. אך החוויה הזו ממצה את עצמה בדיוק לאחר שבוע. בפועל, המצב הזה התמשך חודשים לאחר מכן, תוך כדי שאני מתקשר עם אנשים מסביבי עם פנקס ועט, ובוחר בקפידה כל מילה שאני רוצה להגיד בכדי שתהיה מדוייקת ככל האפשר, כך שלא אצטרך להשקיע עוד אנרגיה בלהסביר את עצמי, או חס ושלום להרחיב בפרטים.

את עבודתי כמורה נאלצתי לעזוב, אחרי שראיתי שיש גבול לכמות החומר הלימודי שאפשר להעביר בעזרת פנטומימה, והתחלתי ללמוד את שפת הסימנים כדי להכין את עצמי לאפשרות (שבאותה העת נראתה סבירה לחלוטין) שהקול שלי לא יחזור.

אז האם כל סדנה שעוסקת בחיפוש פנימי ורוחני, היא תמימה ויכולה רק להועיל לנו? האם כל מה שצריך על מנת לטפל באדם אחר זה שלשמך תהיה משמעות רוחנית כמו "נירוונה" או "גאיה"? האם עצם העובדה שמישהו מגדיר עצמו כ"מטפל", מקנה לו את הידע והיכולת להכיל ולטפל באדם אחר שהפקיד את עצמו בידיו? לדעתי דרוש יותר. הרבה יותר.

מטפל לא דוחק את המטופל שלו לפינה ובטח שלא מתאכזב ממנו.

מטפל צריך להיות מסוגל להתעלות מעל האגו שלו.

הוא צריך להיות בעל נכונות לקבל מטופל שמפקיד את כל עולמו בידיו.

להיות מסוגל להכיל אותו ללא שום שיפוטיות.

כאשר התנאים האלו לא מתקיימים, בהחלט יכול להיות מצב שאותו מטופל שבא לרפא פצעים ישנים, ייצא מאותו הטיפול עם פצע חדש דנדש בנפשו (או בגרונו),

שגם אותו כעת, יצטרך לתקן.