קל וחומר - פרק 8

קחו נשמה, שובבה כזו.. נצחית ואינסופית. תפסו אותה (אם תוכלו) ואלצו אותה להצטמק, להזדחל לגוף כה קטן. האם היא לא תרגיש תסכול? מוגבלות? אפשר רק לנחש כיצד נשמה אינסופית, כזו ללא גבולות, שהיתה רגילה עד היום לשייט בחופשיות ברחבי החלל, תרגיש כאשר יפרידו אותה מהשלם, ויכניסו אותה (או שמא תיכנס מרצונה?) לגוף. כלי קיבולת כה זמני ומתכלה.

"אלוהים", האל שבפנים, בתוך כל אחד מאתנו.

מהיותנו ילדים, אותה נשמה שואפת לשוב להתאחד עם השלם. שלם שחולק לו ופוזר במיליוני גופים אחרים.

מהיכן באה תחושת הבדידות הלא מוסברת הזו שכל אחד נושא בתוכו? שהוא או היא לבד בעולם ואף אחד לא מבין אותם? תחושת הלבדות הזו שאנו סוחבים.. והכי מצחיק- בטוחים משום מה שהיא נחלתנו בלבד.

מאז ומתמיד ניסיתי להבין את מקורה, ומדוע היא מלווה אותי מגיל כה קטן. במשך שנים ראיתי שהיא נהיית שכיחה יותר ויותר בקרב אנשים שמסביבי. ומה הפלא? העולם שסביב מספק כל כך הרבה הסחות דעת. עם כל אלו, כיצד אדם יבין אם הוא צריך חיבוק או גאדג'ט חדש? מהבוקר ועד הערב, אנחנו מסנוורים מכל צורך פיזי קטן של גופנו, שומרים עליו כך שיהיה לו חם ונעים, סיפוק מיני ומציאת מזון לשעת הצורך.. מגנים על האגו כך שלא יפגע ועסוקים בלוודא שאותה מכונה אבולציונית שבה אנו מאוכסנים מיום היוולדנו, תשרוד. עד שמגיע יום, לכל אחד בזמנו, שבו אותו גוף מזדקן ומתעייף. מגיעות להן שנות ה-30, בין רגע, במהירות הבזק כאילו ירו באקדח הזינוק, הנה עוד קמט קטן מופיע לו על המצח, עוד צלקת מתווספת על העור. לפתע, בביקור בשכונת הילדות אנו מבחינים במגרש המשחקים שבפינת הרחוב, אותו אחד שטיפסנו בו על העצים וכעת הוחלף בגושי בטון רבי קומות. השכן הלבבי שנתן לנו שוקולד כשהיינו זאטוטים היה ואינו.. וכך, אחד לאחר השני מוטחים בפרצופנו שלל סימנים על מנת להזכיר: "חביבי, אתה זוכר שאתה זמני כאן, נכון?"

מי רוצה להיזכר כל שניה בכמה זמן נשאר לו?! או בכלל לעסוק במחשבה שבשלב מסוים כל זה יחלוף? אז אנחנו מדחיקים. דוחסים מאחור, ומכבים את האור. אך מדי פעם החיים מכים, רומסים בגסות את אותו מנגנון ההדחקה הנעים שכל כך טיפחנו וגורמים לנו לצאת מעצמנו. מרחיבים לנו את התודעה בלית ברירה והופכים אותנו מבלי שנבקש,

גם אם לרגע - למוארים. הם יכולים להכות כשהגוף לפתע בוגד, או שמאבדים מישהו אהוב. ברגע אחד החיים כפי שהכרנו אותם משתנים. הראייה שלנו מתרחבת וגדלה, ואנחנו מסוגלים לראות בפרספקטיבה רחבה את החיים שמסביבנו כפי שהם באמת. "מה אנחנו עושים פה?", "מי אנחנו?" "מה באמת חשוב?" אלו שאלות כל כך גדולות לעסוק בהן.. שרק כאשר טרגדיה גדולה מטלטלת את חיינו ומטיחה בנו את השאלות האלו אל מול הפרצוף, רק אז אנו נאלצים לענות.

אותה הבדידות העכורה שמתלווה אלינו כמו צל, היא הדיסאוננס, חוסר האיזון והניתוק בינינו, לבין עצמנו. וחוסר ההבנה הבסיסית של מה שאנחנו באמת זקוקים לו. פלא שאותה תחושה רק מתגברת ככל שהשנים עוברות, בעוד ששבריריות וזמניות החומר מתגלה אל מולנו?

נרצה להתעלם ממנה כמה שנרצה, בסופו של דבר יגיע הרגע בחייו של כל אחד מאיתנו שלחישות הנשמה יגברו על רעשי הרקע. היא תצווח כה חזק, שכבר לא נוכל להתעלם ולא תהיה לנו ברירה אלא לתת לה את מבוקשה, ונרשה לה להתגלות דרכנו במציאות הפיזית. ומה היא מבקשת? שחרור מוחלט. אותו שחרור שמורגש בזמן ביטוי אמיתי ללא גבולות של הנשמה שלנו, וכאשר אנו נותנים לה לפגוש אחת אחרת. זה יכול להיות כשמביטים בעיניים תוך כדי ניהול שיחה עמוקה לתוך הלילה.. או בזמן נגינה, ריקוד או כל תחום אחר שצוללים בו. וכשזה קורה, הזמן עוצר מלכת. תחושת העל-זמניות הזו, כאשר אנחנו עושים משהו שאנחנו אוהבים, ובעיקר כשאנחנו מעבירים אותו הלאה, היא בדיוק הרגע שבו אנו נותנים ביטוי מוחלט, ואת הרשות לאותה נשמה לחזור ולשחק עם חברותיה.

באותו רגע, חומות ההדחקה וההכחשה שנועדו להגן עלינו – מתרסקות והאגו נשלח לפינה, הפנטזיה והציפייה מאיך החיים צריכים להראות, מתחלפות בקבלה ואהבה של מה שהם כעת,

וכל מה שנשאר הוא רגע זך ונקי של מודעות..