הצום - חלק ב' I פרק 6

לילה. 27 ימי צום בהם שתיתי רק מים, הגיעו לסיומם. בעודי יושב על הקרקע, כשמסביב הג'ונגלים של קוסטה ריקה וחיות קטנות שנראה כאילו התכנסו לכבודי, השמיים נראו אינסופיים מתמיד וגדושים בכוכבים, ואני מרגיש חי כמו שמעולם לא הרגשתי. בתחושה עילאית באחת הסיטואציות הסוריאליסטיות שחוויתי תוך כדי שאני מרגיש דברים זזים, פועמים בגוף - חתמתי איתו על חוזה חדש. מהיום, דברים כבר לא יהיו אותה דבר..

כמעט 30 שעות קשוחות של טיסה ללא שינה עברו. מעולם לא הבנתי איך אנשים מצליחים להביא עצמם למצב של רוגע או שינה בתוך תא מתכתי דחוס בגובה של 30,000 רגל, כשכל שניה כל המטוס רועד ממערבולות אוויר. אחרי מסע מפרך הגעתי לשם. מרכז צומות באמצע הגונג'ל. המקום היה יפיפה, כורסאות וערסלים בכל פינה, כאשר מפוזרים מתקני שתיה כל כמה מטרים וכוסות שאפשר למלא. חשבתי לעצמי לעשות טיול בגו'נגל. (בדיעבד, החלטה נכונה כי בימים שלאחר מכן, הליכה לכל מקום כלשהו מחוץ לתחומי הספה לא באה בחשבון). אינספור עצי פרי בכל פינה, פרפרים בגודל כף יד של אדם בוגר, ובעיקר – שקט מוחלט. זה נראה כמו בית הבראה אולטימטיבי, וכמו המקום המושלם לעשות תהליך עמוק שכזה. אחרי בדיקות ראשוניות, והתמקמות בחדר, הלכתי לשבת קצת בלובי של המרכז. הגעתי נרגש ומותש. (למרות שיחסית לאנשים שם שלא אכלו שבועיים, הייתי פצצת אנרגיה), וראיתי מקום עם קצב אחר... איטי במיוחד. מסביב אנשים שהיו כבר בתהליך בשלב מתקדם יותר..6 ימים..15 ימים..24 ימים.. שכובים על הספות, לוגמים את כוסות המים ומדי פעם קמים באיטיות, תוך כדי שהם נאחזים בספות, שולחנות או כל דבר אחר יציב סביבם כדי לא ליפול. הולכים לאט לאט לשירותים, וחוזרים לאותה הספה, לאותה כוס המים האישית שלהם. "כיבוי אורות ב-8" ל' הכריז. אף אחד לא התווכח איתו., ובכל מקרה, לא נראה שלמישהו במרכז היו תוכניות אחרות. הלכנו לישון. היום הראשון של הצום התחיל. כוסות המים נלגמו אחת אחר השניה, וכבר בסופו של אותו יום, הגוף התחיל לשדר את אותותיו. סחרחורות מטורפות, וכל מיני תנודות מוזרות."אם זה מה שקורה מיום וחצי צום מים" חשבתי לעצמי "מה קורה אחרי 27?"

הימים שלאחר מכן נראו כמו יום אחד ארוך. הם היו מלאים בעיקר בחוסר מעש, המון מים ,שיחות עם שאר הצמים ומדי פעם הרצאות קצרות.. אך השגרה היתה די חדגונית. בדרך פלא, כעבור 3 ימים נעלם הרעב כאילו מעולם לא היה. כאילו שהגוף הבין שהוא לא הולך לקבל מזון בזמן הקרוב ולכן אין צורך לעכל כלום, והפנה את האנרגיות שלו ממערכת העיכול למקומות אחרים. היה מדהים לראות, שחלקם של הצמים במרכז לא אכלו כלום במשך כל כך הרבה זמן, אך עדיין חלקם ביקרו בשירותים פעם, לפעמים פעמיים ביום. פעם ראשונה מזה הרבה זמן, לגוף היה את הפנאי לפנות את כל הזבל שהוא אגר בפנים, ואת מלוא הכוחות לעשות סדר בבית.

הימים שעברו היו מלאים בתופעות וסימפטומים מוזרים, תחושות תזוזה וכאבים מוזרים בכל מיני מקומות בגוף שאפילו שכחתי שקיימים. גם אם היה מפחיד, והיה, לרגע לא שכחתי את המטרה שלשמה הגעתי. בצומות מים מדובר הרבה על משברי ריפוי, שקורים בזמן הצום בערך ביום ה-14, וביום ב-21.. ואכן, כמו שהובטח, ביום ה-12 הגיע המשבר הראשון.

לאחר שיחת סקייפ יומית ורגילה, קמתי מהמחשב. מעדתי על הכסא עליו ישבתי, תוך כדי שמחשבה מבזיקה בראשי. "מי האידיוט ששם כאן את הכסא הזה? כסא מזורגג, ששם אותו אדם מזורגג". אותו הכסא, לא היה במקום שאינו היה אמור להיות בו, אך הכעס באותו הרגע היה עצום. לא פרופורציונאלי בשום צורה לסיטואציה שהתרחשה. מאותו הרגע, הרגשתי שדברים בחוץ נעים בקצב אחר ממה שקורה אצלי בראש. "אולי זה התקף חרדה?" תהיתי לעצמי, למרות שזה הרגיש שונה. לא יכולתי להצביע עליו או להגדיר אותו, לכן הלכתי לשבת לנוח באחת הספות בלובי המרכזי. "אני לא יודע למה, אבל אני כועס. זועם." אמרתי לד' בשיחת ספה שגרתית.

"זה בסדר.." ד' חייכה. "גם לי קורה הרבה פעמים שאין לי סבלנות לאף אחד"

"קורה לך הרבה פעמים?!" התעצבנתי בלב. "אין סבלנות?? היא לא מבינה כלום מהחיים שלה" היא היתה כל כך מתוקה וסבלנית. הסתכלה עליי בעיני איילה נוצצות ומבינות. ואני? לא יכולתי להרגיש שום דבר מלבד דחף עצום לשבור לה את הלסת. עצרתי את עצמי. המחשבה הזו תפסה אותי לא מוכן. האם זה אני שחשבתי מה שחשבתי כרגע? זה היה רגש טהור, מבעבע ולא רציונלי לחלוטין, ובעיקר – דבר חדש שמעולם לא ידעתי שקיים בי. מאותו הרגע, הרגש התחיל להקצין. לא יכולתי לסבול אף אחד שראיתי.. רתחתי. הרגשתי תחושת שנאה עמוקה לכל מה שקיים בעולם. כל הדברים שאהבתי, כל הדברים שהערכתי- איבדו מערכם ברגע, ונראו כלא שווים כלום. שנאתי את הוריי ואת החברים, הפסקתי להתגעגע לכל דבר שגרם לי אי פעם הנאה, אם זה המוזיקה.. אנשים, אוכל, או כל דבר אחר. אפילו פעולה בסיסית וחיונית כמו נשימה מילאה אותי גועל. מפוצץ באדרנלין, רציתי לעזוב הכל ולברוח מהמרכז הזה. כאילו וילון בוער של תיעוב, כיסה את כל המציאות שחוויתי סביבי וצבע אותה באדום. הרגשתי את הדם שלי פשוט בוער בעורקים.. אז הבנתי לראשונה, כיצד מרגיש התקף זעם.

אותו לילה היה לבן, ולא הצלחתי להירגע. בבוקר שלמחרת הבנתי שהדבר שעובר עליי כרגע- זה לא אני. מהרגע שהגעתי להבנה הזו, דברים התחילו לשכוח. לאחר מקלחת חמה, מדיטציה והמון עבודה פנימית, הרגשתי הקלה. ההתקף הנוראי ושטף האדרנלין שפקדו אותי מאמש פחתו אט אט, אך השאירו אותי מרוקן מאנרגיות. רק שמחתי שקיבלתי את עצמי חזרה, ובמשך כל היום פנטזתי על הרגע שבו תגיע שוב השעה 8 בערב, ואוכל להניח את עצמי במאוזן , להתמסר למזרן, לכבות את המוח ולישון. לא תיארתי לעצמי שהלילה הזה הוא רק הסיפתח ללילות הבאים שציפו לי.