"המתנה בעלת אלף הפרצופים" או "כיצד הפסקתי לפחד ממחטים" - חלק 2

התקופה בתיכון היתה מדהימה.

אינסוף המורים והשיעורים הפרטיים שלקחתי, עזרו לי לשרוד ולצלוח את תקופת הבגרויות. (בעיקר את לימודי המתמטיקה שהיתה סיוט חיי מכיתה א') ההתרגשות היתה בשיאה, כמו גם הפנטזיות והחלומות שהתרוצצו לי בראש לגבי העתיד. והגיוס לצבא שעמד בפתח.

יום אחד, בזמן שהסתובבתי ברחבת בית הספר, ראיתי עמדה להתרמת דם. "גם להתגבר על הפחד הישן ממחטים ובסוף עוד לקבל וופלות וטרופית? נשמע כמו עסק לא רע בכלל" חשבתי לעצמי, ונגשתי ישר לעמדה.

שנת הלימודים נגמרה.

תחושות שלא הכרתי בעבר התחילו להופיע. פריחות וסחרחורות, עייפות מטורפת פקדה אותי, יחד עם כאבים שהתחילו להתפשט בכל מפרק, כל שריר, כל ס"מ בגוף לא ידע מנוח. הרגשתי כאילו הניחו לי משקולות 2 טון על הגב. הרגשתי שרק אם אישן למשך שנה, אולי אתעורר עם מספיק אנרגיות בכדי לתפקד.

באותו תזמון, קיבלתי מכתב ממגן דוד אדום בו נאמר שהם אינם יכולים להשתמש בתרומת הדם שלי.

נלחצתי. יש מספיק תרחישים מדאיגים שעולים בראש אחרי הודעה כזו.

הרגשתי רע, אבל הספקתי לצאת עם החבר'ה לאיה נאפה לחגוג את סיום הלימודים, ומיד חזרתי להתאשפז בבית החולים. "המחלה בעלת אלף הפרצופים" קראו לה.

כנראה בגלל שהסימפטומים שלה כל כך רבים ומשתנים מאדם לאדם, שהרופאים הבינו שזה יהיה בלתי אפשרי לחשוב ולהמציא שמות יצירתיים של מחלות לכל כך הרבה תופעות. אז קיבצו את כולם למן עסקת חבילה, ולה קראו בשם מושך לא פחות, ולא מפחיד בכלל – לופוס. (זאבת)

האמת? מלבד העובדה שהרגשתי פיזית זוועה, בית החולים היה חוויה.

הרצתי בדיחות עם הרופאים והאחיות שכל רגע באו לבדוק אותי - החולה הצעיר, החייכן והצהוב (פשוטו כמשמעו, הייתי בצבע די צהוב), החברים, אלו שעדיין לא התגייסו באו לבקר, משפחה וקרובים שציידו אותי בשוקולדים, ארוחות טעימות ומפתיעות של בית החולים, הפצצת סטרואידים לוריד, וקשר חדש עם בחורה יפיפיה ומקסימה שהיתה שם בשביל ברגעים הכל כך קשים והרימה אותי מהקרשים. כל אלו, יחד עם אותה אהבה ראשונה שפגשתי , הפיחו בי רוח חיים מחדש.. והתחלתי להרגיש יותר ויותר טוב.

בשנים האלו גיליתי את עצמי מחדש. לאחר שהצבא שלח אותי לדרכי, מצאתי את עצמי עושה שירות לאומי בבית ספר לנוער עבריין בבסיס צבאי במרכז, שם היתה הפסיעה הראשונה שלי בעולם החינוך. לפתע הבנתי שגם לנער כמוני, עם בעיות קשב וריכוז שמעולם לא היה מסוגל לשבת על התחת, יש מה לתת וללמד.

גיליתי את המוזיקה – אהבת חיי.

ה"נבואות" שניבאו לי בילדותי התגשמו. התקבלתי לאקדמיה לאומנות בצלאל שבירושלים, וכל תקרית האשפוז הרגישה כצירוף מקרים. מעידה חד פעמית שלא תחזור.