לפגוש את אלוהים - חלק 1

"יש לך לופוס" אמר הרופא. "אתה עוד תראה אותי הרבה בחיים שלך.." זרק לעברי, וחייך.

"למה זה קורה?" שאלתי

"לא ממש יודעים" הוא ענה, הגוף פשוט מחליט לתקוף את עצמו. "סתם ככה?" ניסיתי להבין

"סתם ככה" הנהן.

היום, 14 שנים לאחר אותה שיחה עם הרופא, שנים של כאבים בכל הגוף, אני משתף את המסע, הדרך שבה התחלתי ללכת (ועדיין הולך בה) לפני כמה שנים כאשר האסימון נפל, והבנתי ששום דבר לא קורה "סתם ככה". לכל דבר יש סיבה, ואם הגוף החליט להתפרק יום אחד, הוא ורק הוא יכול להחליט, ולהתחיל להבריא. אחרי אינספור טיפולים אלטרנטיביים, דיאטות מופרעות ותפריטי תזונה, צום מים אחד ארוך של כמעט חודש בקוסטה ריקה, תרופות וסטרואידים, דלקות יצירתיות שמטיילות להן בכל הגוף, והמון המון אופטימיות, אני שמח בפעם הראשונה לחלוק את כל מה שעבר ועובר עליי, ולהזכיר לעצמי שוב, כמה שום דבר בחיים האלו אינו מובן מאליו.

לפני 6 שנים נפל האסימון הראשון, עם התקף חרדה מהגהנום, שקיבלתי לכבוד סוף לימודיי בבצלאל. מאיפה התקף חרדה פתאום? למה הגיע? הרי מעולם לא הייתי טיפוס חרדתי. הייתי רגוע. נינוח.. מאותו הרגע, התחלתי לנסות ולהעמיק, לאבחן את החרדות האלו ואת המקור שלהן. חודשים של התקפי חרדה, אחד אחרי השני, תחושה נוראית של "פחד מוות מכלום", של רצון רק לקלף את העור ולברוח מעצמי, גרמו לי להבין שאין ברירה אלא לחפור ולחשוף את השורש.. למצוא קצה חוט כלשהו.. כילד, תמיד ציירתי. זה היה הכלי, החוזקה שלי, כשכולם מסביבי הרעיפו מחמאות ותחזיות לעתיד."הוא יגיע רחוק" אמרו. "אל תשכח אותנו כשתהיה אמן מפורסם הא?" "בטח ילמד בבצלאל".. אימי היתה ועודנה אמנית בנשמה, לכן שמרה את כל ערימות הציורים שציירתי. מעולם לא חשבתי להסתכל עליהם שוב.. עד שקרה אותו התקף החרדה. החלטתי לחזור לחדר ילדותי ולהוציא את תיקיות הציורים מהמגירה שצברה במשך 24 שנה כמות נאה של אבק, ופעם הראשונה - התבוננתי בהם באמת.

בין ערימות של ציורים עם תכנים לא פשוטים, אחד במיוחד משך את תשומת ליבי. ברגע אחד חזרתי לגיל 5, נזכרתי בעצמי יושב על הרצפה הקרה ומצייר. בציור נראה חניון עם כמה קומות, אנשים מקללים אחד את השני באגרופים קמוצים, צורכים וקונים דברים, מסתובבים עם עגלות קניות. משטרה, פושעים. בעוד שבצד השני אנשים מדברים ורואים רק כסף, בזמן שבוכים על יקיריהם שמתו ורוחותיהם עולות מן הקבר. ולמעלה אלוהים, משקיף על הכל. גם אני הייתי שם למעלה מצידו השני, עם כנפיים ובייגלה מעל הראש כשבינינו מאזניים – משקללות ומוסיפות את כל הטוב והרע שבעולם למאזן. זה היה ציור אחד מיני רבים. הציורים האחרים גם הם, היו לא פשוטים וכללו לא מעט אלימות, המון חפצים חדים וצבע אחד שולט, צבע אדום. זה היה רגע מכונן. רגע שבו הבנתי שרוב הילדים בני ה-5 לא מקדישים מחשבה לדברים שאני עסקתי בהם בראש. מאז ומתמיד הרגשתי שנמצאים איתי בחדר גם כשלא היה אף אחד, ופיתחתי טכניקות להירדם למרות כל המראות המזוויעים שהתחילו להופיע בראשי ברגע שבו נכבה האור. כל פעם שראיתי הומלס משוטט ברחוב, נכים, נזקקים, ליבי התמלא בעצב וכאב כה גדולים.... ואני, לא הבנתי את ההיגיון. כיצד ילד שגדל במשפחה הכי תומכת שיש,ילד שלא חסר לו כלום מעולם, עדיין פחד כל כך מהחיים? ומה פחד כזה, שנטוע כה עמוק בפנים, מסוגל להצמיח בהמשך.